תולדות המוסיקה המערבית – סגנונות וז'אנרים
סיכום זה מכיל מידע אודות ז'אנרים מוסיקליים קלאסיים מערביים.
תולדות המוסיקה המערבית – סיכום ז'אנרים מוסיקליים מסמסטר א'
החוג למוסיקה רב-תחומית, המרצה: פרופ' מיכאל קלינגהופר, קורס שנתי, 2012-2013
סיכם: אורי אלוני, Aloni.Uri@gmail.com
ווקאלי ובעל טקסט
· מוטט: יצירה דתית, פוליפונית בסגנון קונטרה פונקטי ובמבנה די חופשי. המוטט התחיל בימי הביניים, במאה ה-13, והוא התפתחות של האורגנום החופשי וראשיתו של הקונטרה פונקט.
· מדריגל: יצירה חילונית, פוליפונית בסגנון קונטרה פונקטי ובמבנה די חופשי. המדריגל התפתח ברנסאנס באיטליה בערך בשנת 1520.
· שאנסון: די דומה למדריגל: יצירה חילונית, פוליפונית. התפתחה בצרפת בימי הביניים, במאה ה-14.
קאמרי אינסטרונטלי
· סונטה כנסייתית (Sonata Da Chiesa): בדרך כלל לכינור אחד (עשוי להיות גם יותר) וכלי בס.
· טריו סונטה: יצירה שכוללת בד"כ 4 קולות: 2 כינורות (יכול להיות גם חליל, חלילית, אבוב ועוד), כלי הרמוני (מקלדת – צ'מבלו, עוגב), וכלי בס (ויולה דה גמבה, צ'לו). מאוד פופולארי במאות 17-18.
· שלישיית כלי קשת / שלישיית מיתרים (String Trio): יצירה ל-3 כלי קשת. בתחילה השתמשו ב-2 כינורות וצ'לו, ובהמשך היה נפוץ יותר כינור, ויולה וצ'לו. נפוץ החל מהמאה ה-18.
· רביעיית כלי קשת / רביעיית מיתרים (String Quartet): יצירה ל-4 כלי קשת, כמעט תמיד שני כינורות, ויולה וצ'לו. אחד הז'אנרים הנפוצים ביותר במוסיקה הקלאסית המערבית החל מסוף המאה ה-18.
· טריו פסנתר (Piano Trio): יצירה ל-3 כלי נגינה, בד"כ פסנתר, צ'לו וכינור. הצ'לו והכינור יכולים להתחלף בחליל, בסון, קרן ועוד. נפוץ החל מהמאה ה-19.
· קוורטט פסנתר (Piano Quartet): יצירה ל-4 כלי נגינה, בד"כ פסנתר, כינור, ויולה וצ'לו. כלי הקשת יכולים להתחלף בחליל, קלרינט, סקסופון ועוד. ההרכב יכול להיות 4 נגנים ב-2 פסנתרים (8 ידיים). נפוץ החל מהמאה ה-19.
רב קולי ופיתוח מוטיב (אינסטרומנטלי)
· קנצונה: חטיבות שונות, ללא טקסט, אלטרציה (שונות).
· ריצ'רקר (Ricercar): המשמעות המילולית היא "לחקור" באיטלקית. הריצ'רקר חוקר את אמנות פיתוח המוטיב. ביצירות רבות המוטיב לקוח מיצירה אחרת. מקורו של הפוגה, החל להתפתח בסוף הרנסנס והיה נפוץ בבארוק. הערכים הרתמים גדולים באופן יחסי לפוגה.
· פנטזיה: יצירה בעלת אופי מאולתר. החלה ברנסאנס ותפסה תאוצה בבארוק, אז הייתה נפוצה בעיקר בכלי מקלדת. מבנה היצירה לא היה קפדני במיוחד, בגלל האופי האילתורי.
· פוגה: הז'אנר שמביא לשיאו את הפוליפוניה, הקונטרה פונקט והפיתוח המוטיבי. החל ברנסאנס והגיע לשיאו בבארוק, אז היה נפוץ בעיקר בכלי מקלדת (אך גם במוסיקה קאמרית). יש נושא ראשי שחוזר בווריאציות בכל הקולות ובסולמות שונים, נושאים משניים ומעברים.
מוסיקה ריקודית
· סוויטה = פרטיטה = Sonata Da Camera (Dance Suite): אחד משני הז'אנרים המרכזיים (יחד עם הסונטה) של המאות 17-18, החל להתפתח כבר בימי הביניים. סידרה של 4 ריקודים שונים, לעתים לאחר אוברטורה (פתיחה). הפך לסוג יצירה מוסיקלית שלאו דווקא לליווי מחול. בד"כ הריקודים בסוויטה מסודרים מהיר ואיטי לסירוגין. בד"כ כל הריקודים כתובים באותו הסולם, כאשר בסוויטה מז'ורית אחד הריקודים יהיה מינורי ולהפך. כמעט תמיד מכיל את ארבעת הריקודים לפי הסדר: אלמנד, קוראנט, סרבנד, ג'יג. בין השניים האחרונים ניתן להוסיף ריקודי בחירה נוספים, למשל: מינואט, בורה, רונדו, גאבוט.
· אלמנד: פותח את הסוויטה (לעתים לאחר אוברטורה), מקורו בגרמניה. ריקוד חגיגי, שקט, בטמפו בינוני ובמשקל זוגי. בסוף המאה ה-18 התחילו לכתוב אלמנד במשקל משולש.
· קוראנט: הריקוד השני בסוויטה, מקורו צרפתי. טמפו מהיר, משקל משולש, קדמה של 1/16 במשקל 3/4 או 1/8 במשקל 3/2.
· סרבנד: הריקוד השלישי בסוויטה, ממוצא ספרדי, שעבר שינוי (או צנזורה). בתחילה היה גס, מחוספס ומהיר, וכדי שיוכל להתקבל אצל האירופאים, הפך לאיטי, והתקבל בעיקר בחצרות האצולה האירופית. בעל משקל משולש עם דגש על הפעמה השניה, מתחיל ללא קדמה. אפוג'טורות והרמוניה מפתיעה נפוצים בסרבנד, לעומת המלודיה השלווה.
· ג'יג: מסיים את הסוויטה, מקורו מריקוד הז'יג האנגלי / סקוטי. מהיר ועליז, בעל משקלים משולשים או זוגיים.
ריטורנלו
· ריטורנלו: בתרגום חופשי – חזרה. חטיבה שמופיעה כמה פעמים לאורך פרק מוסיקאלי. החזרות לא יהיו זהות לגמרי, אלא בסולמות שונים ועם ווריאציות או שינויים קלים. נפוץ בתקופת הבארוק.
· קונצ'רטו גרוסו: גלגולו הראשון של הקונצ'רטו, שכיח בסוף המאה ה-17 ותחילת ה-18. מורכב משתי חטיבות כליות ומבוסס על התקשורת ביניהן: תזמורת כלי קשת והרכב טריו סונטה. המבנה הוא של סוויטה או של סונטה כנסייתית.
אופרה
· רצ'יטטיב: סגנון מוסיקלי שמחקה ומבטא דיבור. מופיע בעיקר באופרה ובקנטטה. מנוגד באופיו לאריה, שהיא חיבור מלודי במיוחד. תפקידו בד"כ הוא לקדם את העלילה (לעומת האריה – שתפקידה להביע רגשות עמוקים באמצעות מעט מילים ולייצג רגע עלילתי אחד).