חידושיו של איגור סטרווינסקי
עבור קורס "מוסיקה בת-זמננו" באקדמיה למוסיקה ולמחול בי-ם
כתב: אורי אלוני, Aloni.Uri@gmail.com
מבוא
בתור מוסיקאי צעיר, שנמשך בעיקר למוסיקה טונלית ופופולארית, לא התחברתי למרבית המוסיקה המודרנית ששמעתי. אך עוד לפני שצללתי לעומקה של המוסיקה המודרנית, התפעמתי לגלות את "פולחן האביב". באופן מפתיע ובשונה ממקרים אחרים, מצאתי שקל לי להתרכז לאורך כל היצירה, לבחון את הרבדים השונים ולהסתקרן מההמשך. לאחר שהתוודעתי ל"פולחן האביב", הקשבתי ליצירות נוספות של סטרווינסקי, וגיליתי מלחין מרתק ומסעיר.
סקרן אותי ללמוד על חייו של סטרווינסקי, מה הוביל אותו לסגנון שגיבש, אילו השפעות היו לו, ואילו אלמנטים חדשים הוא הכניס בעצמו למוסיקה.
בעבודה זו אנסה לבחון את חידושיו של סטרווינסקי במוסיקה הקלאסית המערבית. אנסה לעמוד את התחומים אותם פתח סטרווינסקי בפני המלחינים המודרניים, להבין את היקפם ואת משמעותם.
קריאה מהנה,
אורי.
ביוגרפיה
איגור סטרווינסקי, 17.6.1882-6.4.1971.
נולד ברוסיה, בעיירה בשם אורניינבאום, סמוך לסנקט פטרבורג.
אביו היה זמר בס מיומן בתיאטרון מרינסקי, וגם אחיו היה מוסיקאי. סבו היה בן אצילים פולני.
סטרווינסקי מספר שהרגיש בדידות בימי ביה"ס. בגיל 9 החל לנגן בפסנתר. לאחר שהשתפר בנגינה, החל להתעסק באלתור – על חשבון זמן האימון.
הוריו שלחו אותו ללמוד משפטים באוניברסיטת פטרבורג. תוך 4 שנים של לימודים, סטרווינסקי הגיע ללא יותר מ-50 שיעורים. הוא שכר לעצמו מורה להרמוניה, אך מכיוון שהמורה לא מצא חן בעיניו במיוחד, די מהר החל ללמוד לבד מספרים. ב-1902, פגש את רימסקי קורסקוב, מלחין רוסי מוכר ומצליח, אשר לימד אותו את יסודות התזמור והיה למורו הרוחני. סטרווינסקי בילה את קיץ 1902 עם קורסקוב ומשפחתו בעיר הגרמנית היידלברג. קורסקוב המליץ לסטרווינסקי להמשיך את לימודי המשפטים ובמקביל לקחת שיעורים פרטיים בהרמוניה ובקונטרה פונקט, ולא לעזוב לטובת לימודים בקונסרבטוריון של סנט פטרסבורג. סטרווינסקי לקח שיעורים פרטיים אצל קורסקוב פעמיים בשבוע החל מ-1905 ועד מותו של קורסקוב ב-1908. בתקופה זו הצטרף לאגודה מוסיקלית, אשר קיימה הופעות של מוסיקה קאמרית צרפתית חדישה. כך נחשף סטרווינסקי למוסיקה חדשה שלא הכיר, והשפיעה על יצירתו. בנוסף, באותו הזמן מת אביו של סטרווינסקי מסרטן.
סרגיי דיאגילב, חובב אמנויות ומנהלו של "באלט רוס" אשר פעל בפריז בראשית המאה, היה זה שגילה וחשף את כשרונו של סטרווינסקי. השניים הפכו לחברים קרובים, ודיאגילב הפך למנהלו האישי של סטרווינסקי. השניים היו כה קרובים, עד שסטרווינסקי ביקש להיקבר לצד דיאגילב, בונציה.
ב-1906 התחתן סטרווינסקי עם בת-דודתו, קתרינה. בהמשך נולדו להם 4 ילדים. לאחר הולדת הבן השני, במשך 4 שנים הם חיו ברוסיה בחודשי הקיץ, ובשווייץ בחודשי החורף. בגלל מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה, סטרווינסקי לא יכל לחזור לאדמת מולדתו עד 1962.
ב-1915-1920 לסטרווינסקי היו בעיות פרנסה, והוא האשים את דיאגילב ואת החוזה שהם חתמו עליו. אחת הסיבות לבעיות הכלכליות שלו, היו חוסר מתן תמלוגים ברוסיה ובבריה"מ עבור יצירותיו.
ב-1917 פגש סטרווינסקי את פיקאסו. השניים יצרו קשר קרוב, ויצרו שיתופי פעולה.
סטרווינסקי ומשפחתו עברו לצרפת ב-1920. בצרפת סטרווינסקי יצר קשר עסקי עם חברה בשם Pleyel. Pleyel שימש כמעין סוכנו של סטרווינסקי, בעיקר אסף תמלוגים עבור יצירותיו, וסיפק לסטרווינסקי משכורת חודשית וסטודיו לעבודה ולאימונים. כחלק מהחוזה עם החברה, סטרווינסקי עיבד מחדש לפסנתר יצירות מוקדמות שלו, שיצאו כחוברות נגינה של החברה. בעיבודים המחודשים הוא השתמש בכל 88 הקלידים של הפסנתר, מבלי להתחשב ביכולות הביצוע האנושיות – ביצוע העיבודים היה קשה עד בלתי אפשרי. בסביבות 1920 קיבל סטרווינסקי תמיכה כלכלית מנדבן בשם לאופולד סטוקובסקי.
ב-1921 פגש סטרווינסקי את ורה דה בוסט בפריז, והחל להתפתח ביניהם רומן, שגרם לה לעזוב את חיי הנישואין שלה. מאותו רגע חילק סטרווינסקי את חייו בין מגורים עם משפחתו, לבין טיולים וביקורים ארוכים עם פילגשו בפריז. קתרינה, אשתו של סטרווינסקי, הגיבה לרומן בשילוב של רוחב לב, מרירות ורחמים. ב-1924 קנה סטרווינסקי בית מפואר, וב-1934 קיבלו כל משפחתו אזרחות צרפתית ועברו לפריז. בשנים אלו המשיך לפתח את הקריירה שלו כמלחין, אך ביסס גם את עיסוקו בניצוח ובנגינה בפסנתר. תוך כדי, גם קשר קשרים עסקיים עם אנשי מפתח בארה"ב.
אשתו של סטרווינסקי חלתה בשחפת. סטרווינסקי נדבק בשחפת בעצמו, ובילה 5 חודשים בבי"ח. גם ביתו הבכורה נדבקה בשחפת, ונפטרה ב-1938. קתרינה, אשתו, נפטרה מהשחפת ב-1939. גם אימו של סטרווינסקי מתה בתקופה זו.
לאחר שאשתו ואימו של סטרווינסקו נפטרו, הוא נסע לניו-יורק. ב-1940 הצטרפה אליו פילגשו זה שנים רבות, ורה, והם התחתנו והשתקעו בהוליווד. ב-1945 הפך לאזרח ארה"ב. סטרווינסקי ניצח לעתים על קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס ועל תזמורות נוספות ברחבי ארה"ב.
רב חייו היה חבר בכנסיה הרוסית האורתודוקסית. סטרווינסקי חי בארה"ב עד מותו.סטרווינסקי נפטר בניו-יורק, ונקבר בונציה, קרוב לקברו של דיאגילב, כפי שביקש.
סגנונו המוסיקלי
נהוג לחלק את סגנונו ואת יצירותיו של סטרווינסקי ל-3 תקופות שונות: התקופה הרוסית, התקופה הניאו-קלאסית והתקופה הסריאלית.
התקופה הרוסית (1907-1919)
מלבד מספר מצומצם ביותר של יצירות מוקדמות ששרדו, התקופה הרוסית של סטרווינסקי החלה כאשר החל ללמוד עם ניקולאי רימסקי-קורסקוב ב-1905. ביצירות אלו יש השפעה ניכרת של קורסקוב. יחד עם זאת, אפשר לשמוע גם השפעה של מלחינים שסטרווינסקי נחשף אליהם: צ'ייקובסקי, ואגנר, דבוז'ק, דביוסי ועוד.
"ציפור האש" משקפת בצורה כמעט מוחלטת את השפעתו של קורסקוב על סטרווינסקי, מבחינת תזמור, מבנה, הרמוניה ומלודיה. המוסיקה, כמו הכוריאוגרפיה, התבססו על סיפור עם רוסי, ושאבו את הסגנון והאלמנטים המרכזיים מהתרבות הרוסית.
"פטרושקה" נחשבת ליצירה שבה סגנונו של סטרווינסקי כבר מגובש, וקל לזהות את חותמו האישי. עם זאת, סטרווינסקי משלב במוסיקה כמה נעימות רוסיות עממיות, בנוסף לציטוטים מ-2 ואלסים וינאים של ג'וזף לנר, ומוסיקה צרפתית.
גם ב"פולחן האביב" סטרווינסקי משתמש באופן משמעותי באלמנטים של מוסיקה רוסית עממית, אך הפעם הוא מציג אותם בצורות חדשות ומקוריות. הוא חילק מנגינות לתאים מלודיים קטנים, ולעתים הציג אותם תוך שימוש ב-2 מרכזים טונאליים או יותר במקביל. היצירה הפכה לסמל של יצירות מן המאה ה-20.
ב-1908 החל להלחין את "הזמיר" – האופרה הראשונה שלו. מכיוון שהיה עסוק בהלחנת 3 הבאלטים ("ציפור האש", "פטרושקה" ו"פולחן האביב"), זנח סטרווינסקי את האופרה לאחר שסיים את החלק הראשון. לאחר שסיים את 3 הבאלטים, השלים סטרווינסקי את 2 החלקים הבאים של האופרה, אך גילה שסגנונו השתנה בצורה כה קיצונית, עד ש-2 החלקים החדשים היו שונים מידי מהחלק הראשון. סטרווינסקי פרסם את היצירה ב-1917, אחרי שהחליט להפוך את האופרה ליצירה קונצרטנטית, מחק הרבה מן החלק הראשון, הוריד את הטקסט והשירה, וקרא ליצירה "שיר הזמיר".
הפרויקט הבא של סטרווינסקי היה גם הוא מטעם דיאגילב, והוא יצירה בשם "החתונה". מלחמת העולם הראשונה הזיקה לתהליך הכתיבה ופרסום היצירה, וסטרווינסקי עבד עליה כעשר שנים!
ב-1915 סטרווינסקי קיבל הזמנה להלחין מוסיקה לקטע תיאטרון שיועד להציג בסלון בפריז. כך נוצר Renard"". ב-1918 הלחין סטרווינסקי לפרויקט דומה נוסף, בשם "מעשה בחייל".
התקופה הניאו-קלאסית (1920-1954)
ב-1920 החל סטרווינסקי לגלות עניין בסגנונות הלחנה אחרים, והתנתק מההקשר התיאטרלי. היעדר הרובד התיאטרלי הכריח את סטרווינסקי ליצור ממקום חדש – מוסיקה "טהורה" ללא כוונות חוץ-מוסיקליות, וכן ליצור מבנה עקבי לכל היצירה מבלי להתבסס על רבדים אחרים. בהתאם לשינויים אלו, יצר סטרווינסקי יצירות חדשות, אותן הכלילו מבקרי המוסיקה בני זמנו בז'אנר "ניאו-קלאסי". סטרווינסקי עצמו אינו אהב את הכינוי לסגנון החדש.
ב-1920 עלה לראשונה באלט נוסף שהוזמן ע"י דיאגילב: "פולצ'ינלה". סטרווינסקי יצר את המוסיקה לפי צורת המחשבה הקומפוזיטורית של המאה ה-18 – התקופה הבארוקית, ובכך יצר את אחת היצירות הניאו-קלאסיות הראשונות. בנוסף, באותה שנה, יצר סטרווינסקי "סימפוניות לכלי נשיפה" – יצירה ל-24 נגנים.
עבודות נוספות שיצר סטרווינסקי ברוח הניאו-קלאסית: האופרה Oedipus Rex (1927), הבאלט Apollon musagète (1928), הקונצ'רטו Dumbarton Oaks (1937-8), Symphony of Psalms (1930), Symphony in C (1940), Symphony in Three Movements (1945).
סטרווינסקי לא רק הלחין ברוח המאה ה-18, אלא גם חקר נושאים מוסיקליים עתיקים. ניתן לשמוע זאת ביצירות הבאות: Apollon (1928), Persephone (1933) and Orpheus (1947).
ב-1951 הוא השלים את יצירתו הניאו-קלאסית האחרונה, "דרכו של הולל".
התקופה הסריאלית (1954-1968)
ב-1950 סטרווינסקי החל להשתמש בטכניקות הלחנה סריאליות כמו דודקפוניה. תחילה התנסה בשימוש סריאלי רק בחלק מ-12 הצלילים: Cantata (1952), the Septet (1953), ו"שלושה שירים של שייקספיר" (1953). היצירה הראשונה שהתבססה בשלמותה על טכניקה סריאלית היא In Memoriam Dylan Thomas (1954). Agon (1954-7) היא היצירה הראשונה שכללה שימוש סריאלי בכל 12 הצלילים. סטרווינסקי הרחיב את השימוש בדודקפוניה ביצירות המבוססות על טקסט מקראי: Threni (1958), A Sermon, a Narrative and a Prayer (1961), The Flood (1962).
חידושיו במוסיקה
סטרווינסקי נחשב לאחד המלחינים החדשניים והמשפיעים ביותר בתקופה המודרנית. אהרון קופלנד אמר על יצירתו "פולחן האביב": "זהו הישג ראשון במעלה של תזמור במאה ה-20".
גיוון סגנוני
כנראה שחדשנותו הגדולה ביותר של סטרווינסקי, הייתה היכולת לכתוב בכל פעם בסגנון אחר, ויחד עם זאת, לשמור על זהות ברורה ומיוחדת.סטרווינסקי נודע בכתיבתו בסגנון רוסי, בסגנון ברבריזם, ניאו-קלאסי, סריאלי, טונאלי, עם טונאליות מורחבת וכן וא-טונאלי. בכל הסגנונות הללו, ניכר סגנונו האישי, והוא אינו איבד את זהותו במעבר מסגנון לסגנון.
רתמיקה
מבחינה רתמית, ידוע סטרווינסקי כמלחין מעניין, ובעל תחושה רתמית שהיא חזקה מאוד מצד אחד, אך גם גמישה ונזילה מן הצד השני. אנדרה בראון אמר על סטרווינסקי, שהוא המלחין היחידי שהצליח להעניק לקצב תואר כבוד של אמנות בפני עצמה. ניתן לראות זאת במספר אלמנטים:
· שבירות קצב וסינקופות: מתרחשות באופן סדיר בחלק גדול מיצירותיו.
· משקלים א-סימטריים ושינויי משקל תכופים
· פולירתמיקה
· פיתוח מוטיב: סטרווינסקי פיתח טכניקה מיוחדת, לפיה ניתן להוסיף או להחסיר צלילים מן המוטיב, מבלי לייחס חשיבות לשינוי של הקצב והמשקל כתוצאה מכך. טכניקה דומה לזו התקיימה גם במאה ה-16, במוסיקה שסטרווינסקי הכיר היטב, וכנראה הושפע ממנה.
· אוסטינטו: סטרווינסקי ידוע בשימוש באוסטינטו עיקש במיוחד, בעיקר ב"פולחן האביב", בו האוסטינטו עקשים כ"כ, עד כדי שהם "מתנגשים" האחד בשני ויוצרים דיסוננסים חריפים.
הסגנון הניאו-קלאסי
סטרווינסקי הלחין את היצירה הניאו-קלאסית הראשונה שלו, הבאלט "פולצ'ינלה", כבר ב-1920. ב-1923 הלחין את "אוקטט", יצירה ל-8 כלי נשיפה, ניאו-קלאסית גם כן. הסגנון החל לתפוס תאוצה ולהיות שכיח אצל מלחיני התקופה ב-20 השנים הבאות אחרי "פולצ'ינלה", כך שסטרווינסקי הוא ללא ספק מחלוצי הסגנון.
כמה מיצירותיו הן פיתוח יצירות של מלחינים מוקדמים יותר – כמו מסורת שהייתה נהוגה במאה ה-15. ניתן לראות זאת ב"פולצ'ינלה", יצירה שבה קיימת מוסיקה שמיוחסת לג'ובאני פרגולסי (מלחין מתחילת המאה ה-18) ולמלחין נוסף. לפעמים הוא השתמש בציטוט מוסיקלי מדויק, ולפעמים שינה אותו. הוא השתמש בטכניקה הזו גם ב- The Fairy's Kiss (1928), שהתבססה על מוסיקה של צ'ייקובסקי. ב- Circus Polka (1942) השתמש סטרווינסקי ב- Marche Militaire No. 1 של שוברט, וב- Greeting Prelude (1955) השתמש בשיר Happy Birthday to You.
תזמור
לאורך הקריירה שלו, סטרווינסקי השתמש במגוון רחב במיוחד של הרכבים מוסיקליים, החל מיצירות לכלי סולו (3 יצירות לקלרינט – 1918, קינה לויולה סולו – 1944) ועד תזמורת שלמה וגדול ("פולחן האביב"). ביניהם, יצר סטרווינסקי הרכבים ייחודיים לו: סימפוניות לכלי נשיפה – יצירה ל-23 כלי נשיפה, אוקטט – יצירה ל-8 כלי נשיפה ועוד.
3 הבאלטים שהלחין לדיאגילב, דרשו תזמורת גדולה במיוחד. "פולחן האביב" נכתב לתזמורת הגדולה ביותר מבין כל יצירותיו של סטרווינסקי: פיקולו, 3 חלילים, חליל אלט, 4 אבובים, קרן אנגלית, קלרינט פיקולו, קלרינט פיקולו ברה או מי במול, 3 קלרינטים, בס קלרינט, 4 בסון, קונטרה בסון, 8 קרנות, חצוצרת פיקולו ברה, 4 חצוצרות, 3 טרומבונים, 2 טובות, 5 טימפני ל-2 נגנים, תוף בס, טם טם, משולש, טמבורין, מצילות, מצילות עתיקות, גווירו וכלי קשת.
אינסטרומנטציה
גם בחירת כלי נגינה לנגינת מוטיבים מסוימים – לעתים יוצאת מן הכלל אצל סטרווינסקי. בולטת במיוחד הבחירה בבסון לנגינת המוטיב הפותח את "פולחן האביב". המוטיב נמצא ברגיסטר כה גבוה, עד כי קשה להאמין שמלחין ייבחר דווקא בבסון לנגינתו, ואכן קשה לזהות את הכלי כבסון כאשר מאזינים ליצירה.
טונאליות
סטרווינסקי הלחין יצירות טונאליות, וגם יצירות עם טונאליות מורכבת ומורחבת. בין השאר, השאיר את חותמו ע"י ביו-טונאליות ופולי-טונאליות, נגינת אקורד מז'ור ומינור בו-זמנית (ב"פולחן האביב"), דיסוננסים מכוונים שלא נפטרים, ושימוש מגוון ויצירתי ב-12 הצלילים כדי ליצור "צבעים" הרמוניים חדשים ונועזים. ב"פולחן האביב", לדוגמה, סטרווינסקי לא חשב בצורה הרמונית ולא עניינה אותו הובלת הקולות, מה שכן עניין אותו היה המצלולים שיצר. חשיבה על מצלולים במקום על הרמוניה הייתה פריצת דרך שסטרווינסקי היה מחלוציה. סטרווינסקי הראה שאפשר לחזור על אקורד 49 פעמים, כי הסאונד משתנה.סיכום
ציפיתי שיהיה לי עניין רב בקריאה אודות איגור סטרווינסקי, ושמחתי לגלות שאני לא מתאכזב. כיף ומעניין לדעת עוד אודות האדם המופלא שיצר יצירות כמו "פולחן האביב". בחיפושיי אחר מידע אודות סטרווינסקי, הסתבר לי שאכן יש שפע של מידע אודות היצירה "פולחן האביב", ושהיא מוערכת כאחת היצירות החשובות ביותר בתקופה המודרנית, ואולי אף החשובה מכולן. קיים גם מידע אודות יצירות אחרות של סטרווינסקי, אך אף אחת לא משתווה לרמת הפופולריות של "פולחן האביב".
כמאזין בשנת 2014, קשה לפעמים לדעת מי פיתח את המוסיקה לכל כיוון, מתי זה קרה ובעקבות מי. מעניין לקרוא על חדשנותו של סטרווינסקי, ולהבין איך פיתוחיו במוסיקה הם חלק מרצף פיתוחים וחידושים של מלחינים אחרים.
תודה על הקריאה, אורי.
ביבליוגרפיה
1. "ויקיפדיה" – הערך "איגור סטרווינסקי" בעברית ובאנגלית.
2. הסיפריה הוירטואלית של "מטח" – המרכז לטכנולוגיה חינוכית. מתוך הספר "מוסיקה קלאסית: גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם", מאת סטנלי ג'ון, 1995.
3. "האמת על "פולחן האביב"", עיתון הארץ באינטרנט, גלריה – מוזיקה – מוזיקה קלאסית, 26.5.2013, חגי חיטרון.